שיטת הדיבור העצמי לשיפור שטף באנגלית: למה לדבר עם עצמך באמת עובד

רוב הלומדים מחכים לרגע המושלם לדבר אנגלית: דובר שפת אם, שיעור, חבר סבלני. הרגע הזה מגיע פעם בשבוע אם יש מזל, ובשאר הזמן שרירי הדיבור שלהם מתקררים. שיטת הדיבור העצמי לשיפור שטף באנגלית הופכת את זה. אתה מדבר כל יום, לבד, ואתה משתפר דווקא מפני שאף אחד לא מקשיב.

הרעיון נשמע מוזר עד שמסתכלים על איך ילדים לומדים את שפת האם שלהם. ילד בן שלוש מתאר הכול בקול: "עכשיו אני שם את הקובייה למעלה. עכשיו היא נופלת." אף אחד לא לימד את הילד הזה לעשות את זה. זה המנגנון של המוח עצמו שהופך מחשבה לדיבור, והוא לא מפסיק להיות שימושי לעולם.

למה שיטת הדיבור העצמי לשיפור השטף באנגלית עובדת

לדיבור בשפה חדשה יש שני צווארי בקבוק נפרדים. הראשון הוא ידע: אתה לא יודע את המילה. השני הוא שליפה: אתה יודע את המילה, אבל היא מגיעה שתי שניות מאוחר מדי. רוב הלומדים תקועים בצוואר הבקבוק השני, ודיבור עצמי הוא הדרך הישירה ביותר להרחיב אותו.

כשאתה מדבר עם אדם אחר, אתה עושה שלוש עבודות בו-זמנית. אתה מתכנן מה להגיד, מנטר איך אתה נשמע, ומנהל את התגובה של האדם השני. העבודה השלישית הזאת יקרה. החרדה משיפוט אוכלת את האנרגיה המנטלית שאתה צריך לשליפה. הסר את הקהל ותוכל סוף סוף להשקיע את כל תשומת הלב בשפה עצמה.

המחקר על דיבור פרטי תומך בכך. מחקרים על לומדי שפה שנייה מצאו שדיבור מכוון לעצמי משמש כמרחב חזרות שבו לומדים מנסים מבנים שהם עדיין לא בטוחים בהם בפומבי. זה לא סימן לרגרסיה או למוזרות. זה שלב נורמלי ומתועד בהתפתחות מיומנות, ומבוגרים שעושים את זה בכוונה משתפרים מהר יותר מאלה שמחכים לבני שיח. עבודתם של חוקרים שחקרו דיבור פרטי ברכישת שפה שנייה אישרה שוב ושוב את תפקיד החזרות הזה.

דיבור עצמי הוא תרגול הדיבור היחיד שבו המחיר של טעות הוא בדיוק אפס. זה לא יתרון קטן. זה כל העניין.

מה דיבור עצמי אינו

לפני השגרה, הבהרה, כי השיטה נכשלת כשאנשים מבינים אותה לא נכון. דיבור עצמי אינו מלמול של אותן שלוש משפטי נחמה כל יום. "I am fine, thank you" שחוזר מאה פעמים לא בונה שטף. הוא בונה שורה אחת משוננת.

דיבור עצמי גם אינו חשיבה שקטה. אתה חייב להפיק קול. הפעולה הפיזית של הזזת הפה, עיצוב התנועות ושמיעת הקול שלך היא מה שמאמן את החיבור בין המוח לאיברי הדיבור. חשיבה באנגלית עוזרת, אבל זה תרגיל אחר. שטף הוא בחלקו מיומנות מוטורית, ומיומנויות מוטוריות צריכות תנועה ממשית.

ולבסוף, דיבור עצמי אינו תחליף לשיחה. הוא מגרש האימונים שהופך את השיחה לפרודוקטיבית. רץ עושה אימוני אינטרוולים לבד כדי שהמירוץ יעבור טוב. אתה עושה דיבור עצמי לבד כדי שהשיחה האמיתית הבאה לא תיתקע בשאלה הראשונה הלא מוכרת.

איך מתחילים שגרת דיבור עצמי

השיטה שורדת או מתה על החלטה אחת: אתה חייב לבחור זמן ומקום שבהם אתה מרגיש לא נצפה. אצל רוב האנשים זה המקלחת, ההליכה לעבודה, האוטו, או חדר עם דלת סגורה. ברגע שאתה דואג שמישהו ישמע אותך, אתה שוב מנהל קהל, והתרגיל מאבד את כוחו.

התחל בעשר דקות. הגדר את השפה לאנגלית ואל תרשה לעצמך לחזור לעברית, אפילו לא למילים שאתה לא יודע. כשאתה נתקל במילה חסרה, תאר סביבה. אם אתה לא זוכר "מקרר", תגיד "the cold box where I keep food". העקיפה הזאת היא לא כישלון. היא בדיוק המיומנות שמשאירה שיחות אמיתיות בחיים כשהאוצר מילים נגמר.

עוצמת הקול חשובה יותר מהדיוק בהתחלה. דבר בעוצמה של שיחה רגילה, לא בלחש. לחישה מאפשרת לך להימנע מלשמוע את עצמך, ולשמוע את עצמך הוא חלק מלולאת המשוב. אתה צריך את האוזניים שלך כדי שיגידו לך מה נשמע לא נכון.

חמישה תרגילי דיבור עצמי שבונים שטף

תיאור חופשי הוא נקודת הכניסה, אבל הוא נסחף לטייס אוטומטי. חמשת התרגילים האלה נותנים לשיטה מבנה, וכל אחד מהם מאמן שריר אחר.

1. הפרשנות השוטפת. תאר מה אתה עושה בזמן אמת, בהווה ממושך. "I am opening the cupboard. I am taking out a cup. The cup is blue." זה מכריח אותך להפיק דקדוק תחת לחץ זמן, שזה בדיוק מה ששיחה אמיתית דורשת.

2. השחזור. אחרי כל אינטראקציה אמיתית, טובה או רעה, שחזר אותה באנגלית. מה אמרת? מה היית רוצה להגיד? כאן צצים הפערים, כי אתה שם לב למשפט שלא הצלחת לבנות ברגע האמת.

3. החזרה מראש. מחר יש לך שיחה עם הבנק, הזמנת אוכל, או שאלה לקולגה. אמור את כל ההחלפה בקול קודם, כולל הצד השני. חזרה מראש עובדת כי היא טוענת מראש את אוצר המילים והמבנים שתצטרך, כך שהשיחה האמיתית רצה על פסים מוכנים.

4. דקת הדעה. בחר נושא, כל נושא, ודבר עליו שישים שניות בלי לעצור. בלי הכנה, בלי רשימות. כשנגמרים לך הדברים להגיד, אתה נאלץ לשלוח יד לרעיון הבא, והשליחה הזאת היא תרגול שטף בכנות הכי גדולה שלו.

5. תיקון ההד. כשאתה תופס את עצמך עושה טעות באמצע משפט, אל תסתפק בעווית פנים ותמשיך הלאה. אמור את המשפט שוב, נכון, בקול. חזרה מתוקנת אחת שווה עשרה משפטים נכונים שמעולם לא היית צריך לתקן, כי היא כותבת מחדש את הדפוס השגוי בזיכרון שלך.

כאן בן שיח מובנה משנה את כללי המשחק. דיבור עצמי נותן לך מספר חזרות בלתי מוגבל, אבל הוא לא יכול לתקן אותך, ולומד שמתרגל טעות פשוט משנן את הטעות הזאת. Tutoro סוגר את הפער הזה: אתה מדבר, והמורה מגיב, מתקן וממשיך את השיחה, כך שהרגל הדיבור העצמי מקבל לולאת משוב שאחרת לא הייתה לו. זה מתאים ללומדים שגדלו מעבר לתיאור החופשי ורוצים שהדיבור העצמי שלהם ייבדק מול תקן אמיתי.

הטעות שמשאירה לומדים תקועים

הכישלון הנפוץ ביותר עם שיטת הדיבור העצמי לשיפור שטף באנגלית הוא לא חוסר עקביות. הוא פרפקציוניזם בשם אחר: אנשים עוצרים באמצע משפט כדי לתקן נקודת דקדוק, ואז שוכחים מה הם אמרו. שטף הוא היכולת להמשיך לדבר למרות חוסר השלמות. דיבור עצמי הוא המקום הבטוח ביותר לתרגל בדיוק את זה.

התייחס לשגיאות כמו מהמורות בכביש, לא כמו קירות. תגיד את הזמן הלא נכון, תמשיך הלאה, ואם תיזכר אחר כך, עשה את תיקון ההד. מטרת התרגיל היא זרימה, לא דיוק. דיוק מאמנים בנפרד, דרך קריאה, כתיבה ומשוב. אם אתה עוצר כל מפגש דיבור עצמי כדי לתקן כל ה'א' וה'את', אתה מריץ תרגיל דקדוק וקורא לזה תרגול דיבור.

כלל שימושי: במהלך עשר הדקות, אתה רשאי לתקן את עצמך שלוש פעמים לכל היותר. כל השאר נרשם מנטלית ונשאר כמו שהוא. זה שומר את המפגש על הפקת שפה, שזה מה ששטף באמת.

האם דיבור עצמי באמת עובר לשיחה אמיתית?

השאלה הספקנית הוגנת. לדבר עם עצמך זה לא לדבר עם אדם, ושום כמות של תרגול סולו לא מסירה את העצבנות של החלפה אמיתית. אז האם המיומנות עוברת?

היא עוברת בדרך מסוימת. דיבור עצמי לא מסיר את החרדה, אבל הוא מסיר את הבעיה השנייה והגדולה יותר: השתיקה שבאה אחרי החרדה. כשלומד קופא בשיחה, זה בדרך כלל לא מפני שהוא לחוץ. זה מפני שאין לו שפה אוטומטית לחזור אליה. דיבור עצמי בונה את השכבה האוטומטית הזאת. בפעם הראשונה שמשפט מתורגל מגיע בלי מאמץ מודע, אתה חווה את מה שחוקרי שטף מכנים אוטומטיזציה, וזה מרגיש כאילו המילים פשוט שם. התהליך הזה של אוטומטיזציה במחקר שטף בשפה שנייה מתועד היטב.

מה שדיבור עצמי לא יכול לעשות הוא ללמד אותך חילופי תורות, הקשבה תחת לחץ, או קריאת התגובה של האדם השני. אלה דורשים בן שיח. הסיכום הכנה הוא שדיבור עצמי הוא ההכנה הטובה ביותר האפשרית לשיחה, ותחליף חלש לה. השתמש בו כל יום, ושלב אותו עם החלפות אמיתיות בכל הזדמנות.

שגרה יומית של עשר דקות

הנה השיטה דחוסה לשגרה שאתה יכול להריץ מחר. דקות אחת עד שלוש: פרשנות שוטפת על מה שאתה עושה. דקות ארבע וחמש: שחזור ההחלפה הכי מביכה מאתמול. דקות שש עד שמונה: חזרה מראש על שיחה אחת שתהיה לך היום. דקות תשע ועשר: דקת הדעה על נושא אקראי, בלי לעצור.

עשר דקות מספיקות כדי להרגיש את האפקט בתוך שבוע, וקטנות מספיק כדי שבאמת תעשה אותן. האנשים שמצליחים עם דיבור עצמי הם לא אלה עם אוצר המילים הטוב ביותר. הם אלה שהפכו את זה להרגל כל כך שגרתי שהפסיקו להרגיש טיפשיים כשהם עושים את זה.

אם דיבור עצמי מושך אותך כי אף אחד לא מסתכל, Tutoro מציע את אותה בטיחות בסיכון נמוך עם מורה שבאמת מגיב. אתה מדבר עם מורה תלת-ממדי בשיחה בסגנון מסרים, וכל מילה שאתה אומר נמדדת להגייה כטובה, סבירה או חלשה, כך שהרגל התיאור מקבל בדיקה חיה של איך אתה נשמע. הוא נבנה ללומדים שרוצים את הנוחות של דיבור לבד עם היתרון של תיקון, והוא פחות מתאים למי שכבר יש לו בני שיח קבועים וכנים.

שאלות נפוצות

השיטה מעלה את אותן שאלות כמעט מכל מי שמנסה אותה. הנה אלה ששווה לענות עליהן ישירות.

האם אני צריך להיות לבד כדי לעשות דיבור עצמי? לא בהכרח, אבל זה עוזר מאוד. התרגיל עובד כי אין קהל לנהל. אם אתה מרגיש בנוח לתאר בקול בנוכחות אחרים, התועלת נשארת, אבל רוב האנשים מגלים שהמבוכה הורגת את הזרימה, כך שמרחב פרטי הוא ברירת המחדל הטובה יותר.

כמה זמן עד שאבחין בהבדל? רוב הלומדים מדווחים על דיבור חלק ומהיר יותר בתוך שניים עד שלושה שבועות של מפגשים יומיים של עשר דקות. השינוי הראשון הוא בדרך כלל לא אוצר מילים חדש אלא שליפה מהירה יותר של מילים שאתה כבר יודע, שזה בדיוק צוואר הבקבוק שדיבור עצמי מכוון אליו.

האם אני יכול לעשות דיבור עצמי בכל רמה? כן, אבל התרגילים משתנים. מתחילים מרוויחים הכי הרבה מפרשנות שוטפת ומחזרה מראש. לומדים ברמת ביניים מרוויחים הכי הרבה מדקת הדעה ומהשחזור. החוט המקשר הוא הפקת קול בקול רם, שעוזרת בכל שלב.

מה אם אני לא יודע את המילה שאני צריך? תאר סביבה. זה נקרא עקיפה, וזו מיומנות שטף בפני עצמה. היכולת להמשיך לדבר סביב מילה חסרה היא מה שמבדיל בין דוברים שוטפים לאלה שנתקעים, ודיבור עצמי הוא המקום האידיאלי לבנות אותה.